גיל טדיסה, חדרה


בקלטת הווידאו רואים את תינוקות המטוס יורדים בנמל התעופה בלוד בפעם הראשונה. "הכל בסדר, והתינוק מקסים, איזו היסטוריה", אומר הרופא שמחזיק את גיל בידיים. 

הצוות הרפואי קרא לו ישראל, אבל בבית קראו לו דסאלי, שמחה באמהרית. בגיל שלוש החליט שהוא מעדיף את השם האמהרי, שלאחר מכן הפך לשם בעברית עם משמעות דומה – גיל.
"חבל שהשפה העברית לא נקנית בכסף", אומרת אנייש טדיסה, אמא של גיל. "הייתי מראה לישראלים מי אני. אבל פה, הפה ננעל". 
בתחילה נשלח האב, אנגידאו, למרכז קליטה בקריית שמונה, והאם והילדים (היו אז חמישה, נוסף על גיל. היום יש להם שמונה) לנהריה. כמה ימים לא היה ביניהם קשר. אפילו שידרו הודעה ברדיו במדור חיפוש קרובים. "בלבול, בלגן", אומרת אנייש. "אבל היינו מאושרים". 

כשרצה להוציא תעודת זהות, מספר טדיסה, הלך למשרד הפנים. שם גילה שבתעודת לידה כתוב שנולד "בדרך לארץ". "אמרתי לפקידה", הוא אומר, "יש כתובת כזאת? תחליטו, אתיופיה או ישראל. היא אמרה,'זאת שאלה קשה, אני לא יודעת'. הבטיחה שתבדוק עם ההנהלה ולא חזרה עד היום".